שבב בעין
והנה, לאחר שחזרתי מהמרצפייה, היכן שעבדה המגרסה של מחסן התערובת, שהופעלה על-ידי טרקטור ג'ון-דיר, מבקש ממני יזוס (יהושע סגל ז"ל) לנסות ולפתוח בורג סרבן בסגר שילוב המנוע הקטן לגדול של טרקטור די-4. נעניתי כמובן, ובהתלהבות גדולה דפקתי את אום הבורג בכיוון הפוך עם פטיש כבד על מקב חדש. פתאום הרגשתי משהו חם שחודר לעין שלי. בדקתי בראי ושאלתי עובדים אם רואים משהו, אבל אף-אחד לא ראה או חשד שחדר משהו לעין, וכך גם הלכתי לישון.
למחרת בבוקר השכמתי קום להובלת כדי-החלב ממחניים ומכל משקי האזור למחלבת דגניה. בתחילה הכל נראה לי בסדר למרות שהייתי קצת מוטרד בגלל העין, אבל לאחר פריקת כדי-החלב בדגניה כבר הציקה לי מאוד העין. בשלב הזה מיהרתי לעלות מצומת כנרת לבית-החולים פורייה לד"ר משה, שהכרתי אותו היטב מניתוח שעבר בְּני דודי בהיותו בן ארבע. בחדר המיון מסרתי פרטים על השבב שחדר לי לעין, אבל ד"ר משה לא מצא דבר, רק שם משחה להרגעה, וסגר את העין עם פד בכדי שהיא לא תתאמץ. לעולם לא אשכח את הדרך בחזרה למשק. מבית-החולים ירדתי עם המשאית דרך "שוויצריה-הקטנה" לחמי-טבריה, ובכלל לא היה לי מושג היכן אני ביחס לימין הכביש. למזלי הכבישים באותם ימים היו עם אבני שפה בולטות בצידי הכביש, כך שבכוונה סטיתי ימינה וכשהרגשתי את הגלגל הימני פוגע באבנים ידעתי שאני בסדר.
בטבריה נכנסתי ל"תנובה" (כיום מתחם "אגד") לקחת את ההזמנה של הירקות הביתה. בקושי הגעתי למחניים, וביקשתי ממאיר אמור לחלק את כדי החלב הריקים למשקי האזור. לילה קשה מאוד עבר עלי, ולמחרת בבוקר מלי לקחה אותי לפורייה בשלושה אוטובוסים: אחד ממחניים לראש-פינה, שני מראש-פינה לטבריה, ושלישי מטבריה לפורייה. כאשר הודעתי לד"ר משה שחזרתי הוא נחרד מאוד, וכעס עלי מפני שלא אמרתי לו אתמול שהשבב הוא ממתכת. תוך שעה כבר הייתי בטשטוש ומוכן לניתוח. כאשר התעוררתי כבר עמד ליד מיטתי הרופא, ובשמחה הראה לי את הרסיס, שממש דמה לראש-חץ, חד מאוד וארוך, כארבעה מ"מ. הוא גם הזהיר אותי שחוד הרסיס היה קרוב מאוד לאישון העין והייתי, ואני עדיין, בסכנת עיוורון. שבוע ימים שכבתי במחלקת עיניים, וכל כמה שעות ביקר אותי ד"ר משה בעצמו להחליף תחבושת, לטפטף טיפות ולדאוג לשלומי.
ומשהו פיקנטי: משום-מה היה כתוב על המיטה "דל-מלח". ביומיים הראשונים ממש סבלתי, אבל לאחר מכן אמרתי למלי שלא מעניין אותי כלום, אני רוצה שיכינו לי במטבח מחניים סנדביצ'ים עם עוף צלוי ועם מלפפונים חמוצים, וליתר בטחון להביא לי גם מלחייה מחדר-האוכל. וכך היה. התחזקתי מאוד, התלוצצתי עם הצוות, וגם טיולים ממחלקה למחלקה עשיתי. ביום האחרון כשמלי באה לשחרר אותי מבית-חולים, וקיבלתי את סיכום המחלה מהרופא שאלתי אותו: מדוע "דל-מלח"? הרופא התפלא וצחק ולבסוף אמר: זה סתם מתוך רוטינה לטיפולי עיניים, אבל אצלך זאת הייתה פשוט טעות, ולמען האמת יכולת לאכול מלח כמה שרצית. וכאן מלי לא התאפקה הוציאה את המלחייה והראתה לרופא. הוא התפעל, שמח ושוב צחק. כך עזבנו את המחלקה צוחקים ומרוצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה