נוסעים לגינוסר 1953
בקיץ של שנת 1953 היינו במחניים כ-120 בחורים ובחורות. ונכון, שהיו חבר'ה בצבא, בהדרכה, וגם בלימודים, ובכל זאת, היה קצת חוסר במקומות עבודה במשק. ולכן, המקשרים שלנו ממזכירות הקיבוץ הרשו לעצמם לבקש מאתנו שנתנדב לעזור בקיבוצים אחרים שהיו במצוקה.
לפיכך הקמנו פלוגת-עבודה שנשלחה לעזור בקיבוץ הגושרים ופלוגה נוספת שנשלחה לעזור בקיבוץ גינוסר. כל פלוגה כזאת מנתה לא יותר מעשרה חברים. והנה, לא עבר זמן רב והחבר'ה ממחניים מתגעגעים לחברים שלהם המתנדבים בגינוסר. מה עושים? מבקשים מחנוך, שהיה נהג לעת מצוא, ובעל רישיון למשאית, וזה גם הרכב היחידי שהיה לנו, שיביא אותם לגינוסר למסיבה קטנה.
מהר דאגנו לארגז בירה לבנה, והעמסנו אותו עם עוד חמישה חברים, וזזנו לכיוון גינוסר. על-ידי בקבינה ישבה איילה קוגוט, שלימים נישאה לאמציה ברלב. ושקענו בשיחה מעניינת על הקיבוץ והחברים שלנו. באותם הימים הדרך לא הייתה ישרה וחלקה כמו היום. אחרי ראש-פינה היה סיבוב חד לכיוון פילון ואליפלט. להפתעתנו ירדו טיפות גשם גדולות והכביש היה רטוב ומלוכלך. כשהתחלתי לסובב את גלגל ההגה שמאלה נפתחת פתאום הדלת הימנית ואיילה החלה מחליקה החוצה. ניסיתי לתפוס לה את המכנסיים או הרגל אבל ללא הצלחה. מיד עזבתי את הרגל מהמעצור וסובבתי את ההגה ימינה. המכונית שינתה כיוון ובאלגנטיות ירדה מהכביש והתיישבה על הסלעים בתעלה. התוצאה הייתה שגם הדלת וגם איילה חזרו למקומן. המשאית נחתה בעדינות על הסלעים. לא התהפכנו, אבל בכוחות עצמנו לא יכולנו לצאת משם. לאחר-מכן חלק מהחבר'ה האשימו אותי שניסיתי לשלוח ידיים ולכן זה קרה. אבל האמת שאיילה לא סגרה את הוו של הדלת, כשהיא נכנסה למשאית, ואני מודה שהתרגשתי מאוד שיפהפייה כזאת יושבת על ידי בקבינה, ושכחתי להזכיר לה לנעול את הדלת עם וו ההזזה כי המנעול המקורי היה מקולקל. יצאתי מהקבינה, והתחילה התייעצות, מה עושים? מכוניות כמעט ולא עברו בכביש וכבר החשיך היום. החלטנו שחלק יישאר לשמור על הרכב וחלק ילך ברגל לקיבוץ ג'יב-יוסף (כיום עמיעד) לבקש עזרה. מיד בכניסה לעמיעד פגשתי את השומר, והוא הציע לנו לפנות לבחור שעובד עם הקומנדקר שלהם שיש לו כננת. הגענו לצריף, ובאחד החדרים נח לו בחור ענק, נדמה לי שקראו לו נחמיה, והסברנו לו מה קרה. הבחור התחיל להסס, לא כל-כך התחשק לו לקום, אבל כשאמרנו לו שיש לנו בקבוקי בירה הוא זינק מהמיטה, התלבש, ובא איתנו. עלינו על הקומנדקר, ולדרך. הבחור במקצועיות רבה בדק את השטח, קשר את הכבל אל הציר האחורי של משאית הפרגו שלנו, וביחד הצלחנו לעלות בחזרה לכביש. כאן שאלתי אותו איך משלמים? אבל הוא ברוחב-לב ביטל את השאלה ואמר: "אנחנו קיבוץ ואתם קיבוץ, אבל בירה אני מוכן לקחת". סובבתי את המשאית, ונסעתי כברת-דרך קטנה, כאן כבה המנוע. מסתבר שברז הדלק במיכל נשבר וכל הדלק נזל החוצה.
כאן בא לעזרתנו כח המשיכה. כידוע יש ירידה מראש-פינה ועד מחניים. באותם הימים הכניסה למחניים הייתה מול היציאה מחצור, וכך הגענו בחזרה למוסך שלנו ללא עזרה נוספת. למחרת בבוקר לקחתי את הקפיץ השבור שנשבר בנפילה, נסעתי לחיפה באוטובוס וחזרתי עוד באותו יום עם קפיץ מתוקן. הרכבנו את הקפיץ למקום, ותיקנו את ברז הדלק שנשבר, כדי שהמשאית תהיה מוכנה להובלת כדי-החלב של יום המחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה