גם אני שותפה
אפולוגטיקה: ליצור ספר (כמו הספר הזה למשל) זה לא בדיוק עניין אקולוגי. הדיו המזהם והנייר העשוי מעצים לא תורמים לרעיונות הנעלים של שמירה על העולם, עם זאת אנו רוצות להאמין שבמקרה הזה, המטרה מקדשת את האמצעים. ספר העוסק בתזונה אקולוגית ומודעת מצדיק אולי במשהו את ההשקעה הסביבתית. מי יודע, כנראה שבקרוב ייקראו הספרים כולם בצורה וירטואלית, ואז גם התלבטות זו תיחסך מאתנו, ואולי כמו בתזונה גם כאן חשובה המידתיות.
בהחלטות שאנו מקבלים רצוי שנשקול תמיד גם את ההיבט האקולוגי ווניקח בחשבון את המורכבות הטבעית השייכת לסביבה – למקום ולזמן.
תוכנו של הספר הזה מביא אותנו לדון בנושא האקולוגי. גם אם נוותר על הדיון המשני בגודל המשבר האקולוגי של כדור הארץ, לא נוכל להימנע מחשיפה לריחו של האוויר שלנו, לטעם המים ולמראות הסביבה. הפסולת שאנו מייצרים מזהמת את האדמה, את המים ואת האוויר בממדים הרסניים. תושב עירוני ממוצע במערב מייצר 560 קילוגרמים פסולת בשנה.
התוצר העיקרי של תרבות הצריכה שלנו הוא הפסולת, ישן נזרק מפני חדש.
בתחום המזון נעשה שימוש נרחב במוצרים חד-פעמיים: שקיות, אריזות מזון, מכלי משקה, כלי אוכל ועוד, כל אלו נשלחים למטמנות האשפה בקצב גובר והולך.
מערכת פינוי האשפה, כידוע, אינה מעלימה את הזבל מן העולם, אלא רק מתודעתנו. זוהי מערכת הדחקה שכולנו שותפים לה.
היבט נוסף הוא ניצול בזבזני ומזיק של משאבי הטבע, שתוצריו הם חשמל, דלק, גז ומים.
נטילת אחריות לחלקנו בייצור הפסולת ובבזבוז האנרגיה והמשאבים היא צעד חשוב ביצירת עולם בריא יותר לילדינו.
רחל טלשיר, במדורה "לאכול או לא לאכול" בעיתון "הארץ", כותבת על הפוליטיקה של המזון. היא מדברת על העריצות שמשטרים נאורים לכאורה מנהלים בה את התפריט של אזרחיהם, כאשר בראש סדר העדיפויות לא נמצאת בריאות הפרט, אלא הרווחים של התאגידים הגדולים. כתוצאה מרצף החלטות פוליטיות וכלכליות הופך מזון טרי ולא מעובד ליקר ולנדיר, ואילו מוצרים מעובדים נהיים זולים וזמינים.
בספר "מחקר סין" (דר' קולין קמפבל ותומס קמפבל, הוצאת פוקוס 2009) הבוחן את היחס בין צריכת מוצרים מן החי לבין מחלות שונות, בפרק "ממשלה – לטובת אזרחיה?" אנו רואים איך ממשלת ארצות הברית מתעלמת מהוכחות, כמו ממיליוני אזרחיה הסובלים ממחלות הנובעות מתזונה לקויה, וממשיכה להמליץ להם לצרוך מזונות מזיקים. וזאת כמובן רק דוגמה אחת מני רבות.
לשוחרי סביבה מתחילים רצוי לבחור בשני עקרונות ראשיים: לקנות רק את מה שמתכוונים לצרוך, ולשים בצלחת רק את מה שמסוגלים לגמור. אלו לכאורה עקרונות פשוטים מדי אבל מהם נגזרים רעיונות עמוקים.
אכילה היא פעולה אקולוגית, חקלאית ופוליטית. יש לה השפעה גדולה על כדור הארץ ברבדים השונים: חקלאות, ייצור המזון, כלי האוכל, צורות הבישול וחומרי הניקוי.
טל שיר מביאה את ארבעת הכללים של האכילה הידידותית לסביבה, לפי אלישה סילברסון, שחקנית ומחברת הספר the kind diet:
1. לבחור במזון טרי ובלתי מעובד או לפחות בכזה הממעיט בשימוש בחומרים מזיקים לסביבה: אריזות, הדברה, תהליכי ייצור, חומרי שימור ועוד.
2. לבחור מזון מקומי המגודל ומיוצר באזור מגוריך: יש כאן מטרה כפולה של חיסכון באנרגיות שינוע ותמיכה בייצור מקומי.
3. להעדיף תזונה הממעיטה באכילת מזון מן החי: עקב חלקה הגדול של תעשייה זו בזיהום הסביבה.
4. הכנת המזון ואכילתו: להמעיט בניצול משאבים: למשל, במיעוט בבישול ואפייה, באי-שימוש בכלים חד-פעמיים ובצמצום השימוש במים וסבון לשטיפת כלים.
מזון מהיר אינו עומד בדרך כלל באף אחד מהקריטריונים שלעיל.
ישנן עוד דוגמאות רבות לכך שמזון מתועש ומעובד פוגע בביתנו, כדור הארץ. המקור הצמחי למאכלים הכוללים סוכר מזוקק (סירופ תירס, קנה סוכר) גדל בשטחי ענק ברחבי העולם; הקרקעות המותשות דורשות דישון כימי והדברה מסיבית להפקת הגידולים. תהליכי הייצור מזהמים את מקורות המים וצורכים כמות רבה של אנרגיה. תעשיית הסוכר גם אחראית להשחתה של שטחי יערות עצומים הנכרתים למטרת גידול מטעי קנים. מוצרים מקמח לבן דורשים תהליכים להלבנת הקמח, והם גורמים לנזק לסביבה הכולל צריכת אנרגיה ומשאבים מתכלים. מזון מרוסס והחדרת כימיקלים למזון גורמים להימצאות רעלים באדמה ובאוויר המחלחלים למקורות המים. הם הופכים לחלק מן התשתיות, מן התזונה שלנו ומן האוויר שאנו נושמים. מאכלים מעובדים וארוזים מכילים שפע של כימיקלים הפוגעים בסביבה וכן מעורבים בתהליכי ייצור בעייתיים. בנוסף לכך הם ארוזים באריזות, פלסטיק בעיקר, הפוגעות בתשתיות ובבעלי החיים, וכדור הארץ, כידוע, מתקשה להתמודד עמן.
מתברר גם שלא כל מה שנראה ירוק הוא אכן כזה. גידולה הנרחב של הסויה, הנחשבת בעיני רבים משוחרי הבריאות כתחליף בריא וידידותי לסביבה לעומת תעשיות הבשר והחלב, אחראי להרס אחוז גבוה מיערות הגשם באמזונס ובמקומות אחרים. העיבוד של חלב הסויה למשל הוא מורכב וכרוך בנזק סביבתי. אפילו "תרנגולות החופש" אינן כה חפשיות כפי שנרצה לחשוב, ובתעשיית הדבש הפגיעה בדבורים ובטבע הן מובנות. ויש עוד שפע דוגמאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה