היום נפרדנו מיהודית כנרי.
מעולם לא הכרתי אותה ממש,
היינו שכנים מספר שנים
והייתי רואה אותה מדי פעם צועדת בשבילים, תמיד נראתה מלאת מרץ וחיות.
ובכל זאת הרגשתי צורך לבוא ולהפרד,
אולי הזדמנות אחרונה להכיר את האשה הזו שהיתה שכנה,
חיה איתי באותו מרחב,
בטח חלקנו אותן חוויות, אותם חששות, אותן שמחות
ולא ידענו בכלל.
כאילו לכבוד הפרידה ממנה נפערו השמיים הבוקר
והמטירו דמעות של חורף.
ככה באמצע החיים,
ואחר כך השמש יצאה כאילו כלום,
ממשיכה במסלולה ומאירה לנו את הדרך.
כל הדרך חזרה התנגון לי השיר הזה
אז הוא מוקדש ליהודית
"
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה
כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה
"
להתראות יהודית, נוחי על משכבך בשלום.
מי ייתן ותאיר לך השמש
וכל עוד העולם סובב עוד תיזכרי כאן על ידי רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה